גם לגבי חיילים בחובה וגם לגבי חיילים בקבע – הפסיקה קבעה כי אינם ייחשבו כעובדים של המדינה, ולא חלים עליהם יחסי עובד-מעביד. הנימוק הפורמאלי הוא שההתקשרות אינה התקשרות מרצון למתן שירות בתמורה, אלא מדובר בהתקשרות שנובעת מחוק ומתקנות.
אין רצון לפתוח מערכת יחסים זו לאפשרות של היווצרות מצבים כגון שביתה, עיצומים. לאור דנג"ץ סרוסי, ייתכן שיש מקום לשקול זאת מחדש בעניינים מסוימים (לדוגמה: חופש התחרות, חופש ההתארגנות).
הם מוכרים כשכירים של המדינה אולם אסורה עליהם ההתארגנות, וזאת לאור אופיין של מטלות העבודה המוטלות עליהן, הקודמות לזכויות ההתאגדות. בתגובה, הוקמה עמותת נשות השוטרים שנאבקות בשמם.
עד דנג"ץ סרוסי, ההלכה הייתה שנבחרים אינם נחשבים לעובדים שכירים ולכן אינם זכאים להגיש תביעות בבית הדין לעבודה ואינם זכאים ליהנות מהתנאים המקובלים בעיסוקים ממשלתיים.
סרורי היה סגן ראש מועצה שהגיש תביעה להכיר בו כשכיר לצורך קבלת דמי אבטלה. בכל הערכאות עד הדיון הנוסף, החליטו בתי המשפט נגדו, אולם בדיון הנוסף הוחלט שניתן להכיר בנבחר ציבור כעובד, כך שיהא זכאי לדמי אבטלה. הדבר חל גם על-ידי חברי קיבוץ.
כל אלו אינם נחשבים לעובדים שכירים אלא כנושאי תפקידים המחויבים לתפקידם מכוח החוק. קיים ניגוד עניינים טבוע בין היות אדם דירקטור לבין היותו עובד.
סטאטוס של עובד למתלמד
יש סוגי עבודה שמבצעי העבודה צריכים תחילה להתלמד ורק אח"כ הם הופכים להיות עובדים של העסק, השאלה האם מגיע לאותו עובד שכר על התקופה בה היה מתלמד?
לאחרונה ניתנו בעניין שני פס"ד, הראשון הוא של בית הדין האזורי בחיפה 4375/98, רינה גוטוס נ' הורייזן טורס בע"מ: התובעת למדה באוניברסיטת חיפה במסגרת הכשרה לפקידים מורשים לנסיעות ולתיירות.
הקורס השתרע על פני שנה וחצי, כדי לקבל הסמכה של משרד התיירות כל תלמיד היה מחויב בסוף ההכשרה לעבור תקופת התמחות במשרד נסיעות כאשר התקופה היא בת שבועיים ימים בלבד. עובדתית, התובעת עבדה במשך חמישה חודשים במשרד הנסיעות האמור והיא לא קיבלה על כך שכר.
העניין הגיע לבית הדין האזורי בחיפה אשר קבע כי כל עובד גם אם הוא בא לצפות בעבודה (כטענת הנתבעת), בא כדי ללמוד את העבודה במשרד. כל מתמחה בין אם הוא בתחום הרפואה ובין אם הוא בתחום עריכת הדין או במשרד נסיעות זכאי לקבל שכר בגין תקופת ההתמחות שלו, כאשר השכר הראוי בנסיבות המקרה הוא שכר מינימום.
פס"ד השני מתייחס למתלמד כמלצר, דיון מהיר 1392/02, עלוני שירי נ' מסעדת שונקה: במקרה הנדון מי שמבקש לעבוד כמלצר אצל הנתבעת, כלומר במסעדה האמורה, צריך להתלמד שלוש משמרות בגינם הוא יקבל שכר מינימום בתנאי שהוא יתקבל לעבודה לאחר מיכן ויעבוד במסעדה שלושה חודשים לפחות. אם הוא לא מתקבל לעבודה הוא לא יקבל תשלום בגין ההתלמדויות. המסעדה טענה כי ההסדר נעשה בהסכמה.
התובעת התקבלה לעבודה כמתלמדת אבל היא לא המשיכה לעבוד בתור מלצרית ולכן היא לא קיבלה שכר על אותה תקופה. לטענת הנתבעת, המסעדה, היות והתובעת לא רכשה את התכונות והכישורים הדרושים לעבודה כמלצרית אז לא הומשכה עבודתה ולכן היא אינה זכאית לשכר עבודה עבור ימי ההתלמדות שלה. התובעת טענה מצד שני כי היא עשתה את כל מה שנדרש ממנה ועל כן היא זכאית לשכר מינימום.
בית הדין האזורי בירושלים פסק כי המבחן על פיו בודק בית הדין אם אדם נחשב כעובד או כמתלמד הוא מבחן התועלת למעסיק – מי שמביא תועלת למעסיקו זכאי לשכר.
נקודה נוספת היא חוק שכר מינימום, חוק זה הוא חוק קוגניטיבי שאינו ניתן להתניה או לוויתור. על כן המסקנה היא כי התובעת זכאית לשכר מינימום על עבודתה למרות שנראה כי לפחות בשתי המשמרות הראשונות היא הביאה תועלת מועטה יחסית למעביד מאחר והיא עבדה כעובדת שנלוות למלצר אחר.
סטאטוס של מתנדב כעובד
בן אדם מבצע עבודה בשלב שהוא מתנדב ואינו מקבל שכר. פס"ד הנדון הוא ע"ע 1403/01, סוהייר סרוג'י נ' המוסד לביטוח לאומי: המערערת היא בחורה שהועסקה בתפקידים שונים בסניף של המוסד לביטוח לאומי. רוב התקופה היא הועסקה כעובדת אולם בתחילה היא הייתה מתנדבת.
לאחר שפוטרה היא ביקשה להכיר בכל תקופת העסקתה כעובדת. מתברר כי המוסד לביטוח לאומי נוהג להעסיק בסניפיו בנצרת ובשפרעם מתנדבים שלאחר מיכן נקלטים בתור עובדים כאשר הדבר מתאפשר. המל"ל טען כי ההתנדבות של המערערת כמו יתר המתנדבים הייתה מרצון, מתוך כוונה לתרום בתחום החברתי בתוך הקהילה ולהקנות הרגלי עבודה.
בית הדין האזורי דחה את התביעה של העובדת וקבע כי אין לראות בתקופת ההתנדבות תקופת עבודה. העניין הגיע לבית הדין הארצי אשר קיבל את הערעור שלה וקבע כי לא היה כל שוני בעבודה שאותה ביצעה המערערת בסניף המוסד כל תקופת העסקתה ואין לראות אותה כמתנדבת בתוקפה בה היא הועסקה ללא שכר.
יש לבחון לפי מבחן ההשתלבות האם היא עובדת ולפי זה לקבוע האם מתקיימים יחסי עובד מעביד גם בתקופה הראשונה שעבדה כביכול כמתנדבת. בסופו של דבר בית הדין הארצי הגיע למסקנה כי במשך כל התקופה היא נחשבה לעובדת על אף שהדבר נחשב תחילה להתנדבות.
בית הדין מדגיש כי העסקת עובד כמסווה של מתנדב נוגדת את הוראות חוק שכר מינימום ואת תכליתו. הויתור של המערערת על שכרה נובע מהיחסים הבלתי שוויוניים בינה לבין המוסד. על המוסד כגוף ציבורי חלה חובת נאמנות מוגברת כלפי עובדיו. על כן במקרה הנדון הורה בית הדין להחזיר את המערערת לעבודה, והוא הורה על תשלום של 50,000 ₪ כפיצוי בגין נזק לא ממוני.
|
