תשלום קיצבת זיקנה

דרגו את המאמר

יחסי עובד מעביד במסגרת תביעה לקבלת קצבת זקנה מביטוח לאומי

קצבת זקנה היא סכום אשר משלם הביטוח הלאומי לאנשים אשר פרשו לגמלאות. מדובר למעשה במעין ביטוח אשר מטרתו להבטיח לאזרחיה הוותיקים של המדינה הכנסה חודשית קבועה. לקצבה זו זכאי תושב המדינה שהגיע לגיל המזכה אותו בסכום זה (היינו גיל הפרישה). התנאי לקבלת הקצבה הינו כי האזרח היה מבוטח בביטוח הלאומי ושילם את דמי הביטוח כחוק.

אל בית הדין הארצי לעבודה הוגש ערעור על פסיקת בית הדין האזורי שדחתה את תביעתה של המערערת לקבלת קצבת זקנה. המערערת לא נמצאה זכאית לקבל קצבה זו וזאת בטענה כי היא לא צברה את תקופת אכשרה הנדרשת בסעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי.

סעיף 246(א)(2) לחוק זה דורש מעובדים צבירה של תקופת אכשרה בת 144 חודשים בכדי להיות זכאים לקבל קצבת זקנה. השאלה השנויה במחלוקת הייתה האם המערערת נחשבה לעובדת בעסק השייך לבעלה במשך שלוש שנים, אשר שילם עליה דמי ביטוח.

בית הדין האזורי לעבודה בחן את כלל הראיות וקבע כי התובעת לא הוכיחה שהתקיימו בין המערערת ובין בעלה יחסי עובד ומעביד. בפסק הדין נקבע כי המערערת בסך הכל עזרה לבעלה בניהול העסק, לא עבדה בשעות קבועות כמו שאר העובדים, לא קיבלה שכר עבודה בפועל, לא נמצאה במשרדי החברה וכו'.

בית הדין הארצי לא קיבל הערעור

בית הדין הארצי קבע, כי הערעור שהוגש הוא עובדתי ולכן אין סיבה המצדיקה חריגה מהכלל לפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. בית הדין הארצי ציין כי החלטותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עוגנו כהלכה בעדויות ובחומר הראיות. אי לכך, נקבע כי אין להתערב בהחלטתו המשפטית לפיה מדובר בעזרה משפחתית של האישה לבעלה ולא ביחסי עובד ומעביד. הערעור נדחה.

לסיכום, כאשר בית המשפט בוחן האם לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם קצבה כזו או אחרת לאדם הדורש זאת, הוא בוחן למעשה האם האדם עומד בתנאים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי. לצורך כך, יידרש בית הדין - לעיתים - לקבוע האם העובד אכן עבד במקום העבודה בו טען שעבד, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד, והאם שולמו הכספים הדרושים לביטוח הלאומי. כאשר העובד טוען שעבד בעסק משפחתי, יחסי העובד והמעסיק ייבחנו בזהירות ובקפדנות כדי להבחין בין עזרה הדדית לבני משפחה ובין עבודה בעסק, כשאר עובדיו.