זכאות עובד זר בענף הבניה לפיצויי פיטורים
בעניין: |
|
התובע |
|
ע"י ב"כ |
עו"ד מיסיוק ולאדימיר |
|
|
- נ ג ד - |
|
|
|
נתבעת |
|
ע"י ב"כ |
עו"ד אלקושי אבישי |
|
|
|
|
|
|
פסק-דין (חלקי)
א. רקע כללי והשתלשלות ההליך
1. ביום 16/10/05 הגיש התובע כתב תביעה במסגרתו עתר לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פיצויים בגין הלנת שכר, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תשלום עבור ימי חג, תשלום עבור פדיון חופשה, דמי הבראה וכן לתשלום זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה.
2. התובע טען בכתב התביעה כי הוא החל את העסקתו באתרי בנייה של הנתבעת ביום 4/6/2000, בהתאם לאשרת עבודה שניתנה לנתבעת וכי החל ממועד תחילת עבודתו ואילך שילמה לו הנתבעת שכר הנמוך משכר המינימום.
התובע טען כי הוא הועסק כ-260 שעות בחודש בממוצע וכן טען כי הנתבעת מעולם לא נתנה לו חופשה בתשלום ולא שילמה לו עבור פדיון החופשה שנצברה לזכותו.
התובע הוסיף וטען כי הנתבעת נהגה לתת לו תלושי שכר באופן "ספורדי" וכי לא נמסרו לידו תלושי שכר במהלך מרבית תקופת עבודתו אצל הנתבעת.
כן טען התובע כי הנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שלא כדין, מעל לתקרה המותרת בגין מגורים והוצאות אחרות, אלא שהוא נמנע מלפרט בכתב התביעה באילו הוצאות מדובר ומה היה שיעורם של הניכויים.
התובע הוסיף וטען בכתב התביעה כי בחודש מאי 2005 הוא פוטר מעבודתו ע"י הנתבעת אך חרף זאת לא שולמו לו פיצויי פיטורים.
לגרסת התובע, בכתב התביעה, הנתבעת הודיעה לו בחודש מאי 2005 כי נאסר עליה להמשיך ולהעסיקו אולם מאחר והיא (הנתבעת) חפצה בהמשך עבודתו אצלה הרי שהיא קלטה אותו מייד עם פיטוריו לעבודה באתר בניה שלה וזאת, באמצעות תאגיד בשם "מאגרי אנוש" אשר סיפק לנתבעת בעבר שירותי קרקע.
עוד טען התובע בכתב התביעה כי חברת מאגרי אנוש פיטרה אותו מעבודתו ביום 22/9/2005.
3. כן טען התובע בכתב התביעה כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי") חלות על העסקתו וזאת מאחר והנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל. משכך עתר התובע לזכויות מכוחו של ההסכם הקיבוצי ובכלל אלה: לתשלום בגין תמריץ אי-העדרות, לתשלום בגין דמי כלכלה, לתשלום עבור קרן תרבות והרווחה, לתשלום עבור הפרשות לקרן פנסיה ולתשלום עבור עבודה בשעות נוספות וזאת, בהתחשב בהיקף השעות שנקבע בהסכם הקיבוצי לעבודה בתקופת הקיץ.
4. התובע הגיש בקשה לשמיעת עדות מוקדמת - ולאחר שהתקבלה בקשתו - נשמעה עדותו בפני כבוד הרשמת ריכטמן ביום 1/11/2005.
מעדות התובע בחקירתו הנגדית עולה - כי השכר ששולם לו בפועל ע"י הנתבעת עלה על השכר הנטען על-ידו בכתב התביעה.
כמו כן העיד התובע בחקירתו הנגדית כי הוא קיבל תשלום עבור עבודה בשעות נוספות כאשר מחקירתו גם עלה כי הוא לא עבד 260 שעות בחודש בממוצע, כפי הנטען בכתב התביעה.
כן העיד התובע כי הוא חתם על הסכם עבודה בו הסכים לניכויים משכרו בגין סל שירותים מורחב הכולל תשלום עבור מגורים ומוצרי היגיינה, מוצרים אותם גם קיבל בפועל מהנתבעת (ר’ עמ’ 4 לפרוטוקול שורות 20-24, עמ’ 5 שורות 4-5 ושורות 10-11 וכן שורות 19-20, עמ’ 6 שורות 8-17).
5. לאחר שמיעת העדות המוקדמת ביום 23/11/05 הגישה הנתבעת כתב הגנה במסגרתו טענה, בין היתר, כי התובע הגיע לישראל ביום 5/7/00 ולא ביום 4/6/00 כפי טענתו.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי היא שילמה לתובע שכר שעתי בדולרים ישירות לחשבונו וכי השכר ששולם לו לא היה נמוך משכר המינימום ואף עלה עליו.
הנתבעת טענה כי התובע קיבל תשלום עבור שעות נוספות, בהתאם לכרטיסי העבודה אותם הציגה בפני בית הדין וכי התובע קיבל תשלום גם עבור ימי חופשה.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע חתם על הסכם עבודה אשר נכתב בשפת אמו, כאשר בסעיף 8 להסכם הנ"ל נתן הסכמתו לניכוי סך של 154 דולר משכרו וזאת, בגין סל שירותים מורחב הכולל מוצרי היגיינה, סירים, החלפת מצעים חודשית, שירותי תרגום בכל עת שנזקק לטיפול רפואי והסעות משדה-התעופה וחזרה.
הנתבעת אף טענה כי מעבר לניכויי הרשות הנ"ל היא ניכתה משכרו של התובע ניכויים שונים בהתאם לחוק ולתקנות וזאת, בגין מגורים הולמים, הוצאות נלוות וביטוח רפואי כאשר לשיטתה סך כל הניכויים משכרו של התובע היה במסגרת המותר לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי מעולם לא פיטרה את התובע וכי הפסקת העבודה נכפתה עליה עקב החלטת ממשלה ובלא שניתנה לה זכות טיעון בעניין.
אשר לתביעתו של התובע לקבלת זכויות מכוחו של ההסכם הקיבוצי טענה הנתבעת כי התשלום עבור דמי הכלכלה ותמריץ אי-העדרות, כפי שעוגנו בהסכם הקיבוצי, הינם חלק מהשכר הכולל של התובע וכן טענה כי במידה ויפסוק בית הדין סכום כלשהו לזכות התובע, הרי שיש לקזז מסכום זה הטבות מס שהוענקו לו וכן תשלומים ששילמה ביתר בגין מגורים, ביטוח וחופשה במהלך חופשת המולדת שנטל התובע, שהשתרעה על פני כשלושה חודשים.
6. ביום 24/4/2006 הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית במסגרתו התייחסה במפורט לטענותיו של התובע.
במסגרת תצהיר זה התייחסה הנתבעת אף לטענתו הסתמית והמעורפלת של התובע בסעיף 6 לכתב התביעה לפיה, היא ניכתה משכרו ניכויים שלא כדין ומעל לתקרה המותרת בחוק בגין מגורים והוצאות אחרות, וציינה כי בהתאם לסעיף 8 להסכם העבודה נתן התובע את הסכמתו בכתב ומראש לניכוי סכומים קבועים וקצובים משכרו בגין סל שירותים מורחב וכי הניכויים לא חרגו מהמותר על-פי הדין.
כן ציינה הנתבעת בתצהירה כי אין להתייחס לטענות התובע בדבר ניכויים משכרו. זאת משום שהתובע לא תבע כל סכום בכתב התביעה בגין ניכויים אלה ולא ביקש לתקן את כתב התביעה, גם לאחר שקיבל לידיו במסגרת הליך גילוי מסמכים כרטיסי עבודה ותלושי שכר אשר חסרו לו לטענתו. לדברי הנתבעת, התובע פעל בהקשר זה בשיטת "המצליח".
7. ביום 30/4/2006 הגיש התובע בקשה להגשת תצהיר משלים במסגרתה עתר להגשת תצהיר המתייחס למסמכים שצורפו לכתב ההגנה. בית הדין התיר הגשתו של תצהיר זה לאור הסכמת הנתבעת אשר לא התנגדה לכך, כפי שיפורט להלן.
התובע טען בבקשתו ובתצהירו המשלים כי הוא (התובע) ידע על כך שנוכו משכרו ניכויים שלא כדין, אך לא היה מודע להיקפם וכן טען כי הוא לא היה מודע לכרטיסי העבודה שהציגה הנתבעת.
במסגרת התצהיר המשלים מסר התובע כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת הובהר לו, כמו גם וליתר העובדים הזרים שהעסיקה הנתבעת, כי בנוסף לשעות העבודה הרגילות הם יקבלו גם תשלום עבור שעות נוספות שהוגדרו על ידי הנתבעת כ"פרמיות", אלא שחלק מפרמיות אלה לא שולם לו.
התובע הוסיף והעיד, במסגרת התצהיר המשלים, כי הנתבעת ניכתה משכרו תשלומים שלא כדין ובהקשר זה התייחס למגורים שהועמדו לרשותו, אשר לדבריו לא היו הולמים. אי לכך - לשיטתו של התובע - הנתבעת לא הייתה רשאית כלל לנכות משכרו ולו שקל בגין רכיב זה. התובע אף העיד כי נוכו משכרו תשלומים נוספים שלא כדין בגין ביטוח רפואי ובגין הוצאות נלוות.
8. ביום 13/7/06 התקיים דיון בתיק זה בפני כבוד הרשמת ריכטמן, בו נכח התובע, אשר התבקש על ידי כבוד הרשמת ליתן הסבר לבקשה לגביית עדות מוקדמת ביום 16/10/05.
במועד זה אף הסכים התובע למחיקת העילה שעניינה פדיון חופשה ואילו ב"כ הנתבעת הסכים לתשלום זכויותיו של התובע בגין דמי הבראה ודמי חגים, בהתאם לתחשיב שנערך על ידי הנתבעת.
9. לאחר הדברים הללו הודיעה הנתבעת על הסכמתה להגשת תצהיר משלים מטעמו של התובע.
עם זאת, לאחר הגשת התצהיר כאמור ובמסגרת התצהיר המשלים שהגישה לאחר מכן הנתבעת ביום 14/1/07, היא טענה כי תצהיר העדות הראשית המשלים כפי שהוגש על ידי התובע נוצל לרעה במטרה להתחמק מהגשת בקשה לתיקון כתב התביעה.
הנתבעת טענה בהקשר זה כי טענות התובע במסגרת התצהיר המשלים בנושא הניכויים שנוכו משכרו שלא כדין לא נטענו בכתב התביעה, כאשר לשיטתה רכיב התביעה שעניינו "ניכויים שלא כדין" לא נטען ולא כומת בכתב התביעה.
הנתבעת אף ציינה כי גם במסגרת התצהיר שהגישה במסגרת תשובתה לבקשה לגילוי מסמכים היא עמדה על כך שטענתו של התובע בדבר ניכויים שלא כדין הינה בגדר הרחבת חזית וכי ככל שהתובע מבקש לעמוד על טענותיו בהקשר זה, הרי שעליו לכמתן כנדרש.
עם זאת, הדגישה הנתבעת – וזאת מבלי לפגוע בטענותיה לעיל – כי היא תתייחס במפורט ולמען הזהירות לסוגיית הניכויים, כפי שאכן עשתה במסגרת התצהיר המשלים מטעמה.
10. יצוין כי במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות בתיק זה ליום 31/5/07 לא התייצב התובע להחקר בחקירה נגדית על תצהירו ואילו הנתבעת מצידה הודיעה כי היא שומרת על כל טענותיה ביחס למשקל האפסי לטענתה שיש ליתן לראיות התובע שלא התייצב להיחקר על תצהירו המשלים (ר’ עמ’ 17 לפרוטוקול שורות 12-13).
להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד:
ב. זכאות התובע להשבת הניכויים שנוכו משכרו
11. במסגרת תצהירו המשלים טען כאמור התובע כי הנתבעת ניכתה ביתר משכרו סכום של 51,383 ₪: בגין הוצאות מגורים אשר לשיטתו לא היו "מגורים הולמים" (סך של 29,605 ₪), בגין ביטוח רפואי (סך של 2,791 ₪) ובגין הוצאות נלוות (סך של 18,986 ₪).
12. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה וזאת, בשל מספר טעמים:
ראשית יאמר - כי הכלל הוא שבית הדין לא יפסוק לזכותו של תובע סכום אשר לא נתבע במפורש במסגרת כתב התביעה וזאת שעה שהצד שכנגד התנגד להרחבת החזית כפי שהתנגדה הנתבעת במקרה דנן.
לטעמנו, אין לקבל בהקשר זה את טענת התובע לפיה יש לזקוף לחובתה של הנתבעת את העובדה שהיא התייחסה בתצהירה לנושא הניכויים משכרו ואף הציגה לו שאלות בעניין זה בעדותו המוקדמת.
זאת מאחר והנתבעת הבהירה הבהר היטב כי היא מתנגדת להרחבת החזית ולהוספת עילות וסכומים שלא נטענו ולא פורטו בכתב התביעה וכן ציינה כי התייחסותה המפורטת לטענות התובע נעשית מחמת הזהירות ועל-מנת לא לטעת בבית הדין את הרושם כי היא מבקשת להסתיר דבר מה. זה המקום לציין כי הנתבעת נהגה עם התובע במהלך ההליך באופן הוגן ולא ניסתה לחסום את דרכו בהסתמך על טענות פרוצדוראליות וזאת, כל עוד התנהלות התובע הייתה במטרה להביא לחקר האמת. אין זה ראוי לדעתנו כי התנהלות זו של הנתבעת תזקף כעת לחובתה , באופן הפוגע בזכותה להגנה ראויה.
זאת ועוד, השאלות שנשאל התובע בעדותו המוקדמת ביחס לסוגיית הניכויים התייחסו לטענה הסתמית והלא מכומתת שטען בהקשר זה בכתב התביעה. מטרת השאלות האלה הייתה לתמוך בטענתה של הנתבעת בכתב ההגנה כי התובע הסכים בכתב ומראש לביצוע ניכויים משכרו בגין סל שירותים מורחב, אותו אף קיבל בפועל. זאת ולא מעבר לכך.
התובע מצידו, במסגרת עדותו המוקדמת, הודה כי הנתבעת סיפקה לו שירותים או מוצרים כפי טענתה.
זאת ועוד, לא זו בלבד שהתובע לא תיקן את כתב התביעה ולא כימת את תביעתו בעניין הניכויים הנטענים משכרו, אלא שהוא אף לא התייצב לדיון לצורך חקירה על האמור בתצהירו המשלים, בו התייחס לסוגיית הניכויים. בכך לא אפשר לנתבעת לחוקרו אודות הטענות העובדתיות שהוא טוען ביחס לביצוע הניכויים משכרו. כך למשל, לא אפשר התובע לנתבעת לחוקרו בחקירה נגדית אודות טענותיו בתצהירו המשלים לפיהן הנתבעת העמידה לרשותו כביכול מגורים שאינם ראויים להיחשב כהולמים ומשכך אף אינם מצדיקים ניכוי מהשכר בגינם. מעבר לכך יאמר כי התובע אף לא סתר את טענתה של הנתבעת ביחס לסל השירותים המורחב שסיפקה לו.
לאור האמור, הרי שאנו דוחים את התביעה להשבת הניכויים שנוכו לטענת התובע משכרו שלא כדין.
ג. זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים
13. התובע טען בכתב התביעה כי הוא פוטר מעבודתו בנתבעת וכי הנתבעת נמנעה מלשלם לו פיצויי פיטורים.
14. מעדותו המוקדמת של התובע עולה כי הוא לא קיבל מכתב פיטורים מהנתבעת, אלא "הועבר" על-ידה לאתר עבודה אחר (ר’ עמ’ 6 לפרוטוקול העדות המוקדמת שורות 20-26, ועמ’ 7 שורות 1-7)
עם זאת, מעדותו של עד הנתבעת, מר מיכאל שיפר, עולה ברורות כי התובע הועסק בנתבעת עד ליום 31/5/05, כאשר לגירסתו החל מחודש יוני 2005 ואילך חדלה הנתבעת להעסיק את התובע. זאת בשל החלטת ממשלה [מספר 2446] מחודש אוגוסט 2004 בעניין העסקת עובדים באמצעות תאגידים (ר’ עמ’ 13 לפרוטוקול עדותו של מר שיפר שורות 16-20, וכן עמ’ 14 שורות 2-6).
מר שיפר אף אישר בעדותו כי לאור החלטת הממשלה והחל מחודש יוני 2005 הוא יזם את העסקת התובע בתאגיד אחר "שלו" (קרי - בתאגיד אחר שאינו הנתבעת השייך למר שיפר) וכי זכויותיו של התובע בתאגיד הנ"ל – ככל שהן תלויות וותק - החלו להתגבש רק מיום 1/6/05.
במסגרת סיכומיה ציינה הנתבעת כי היא אינה מתכחשת לשינוי במתכונת העסקתם של העובדים הזרים מכוח החלטת הממשלה מחודש אוגוסט 2004 – שינוי אשר יושם בסופו של חודש מאי 2005 - אלא שלגירסתה, היא לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת, עת שקיבלה את התובע לעבודה בחודש יולי 2000, על כך שימנע ממנה להמשיך ולהעסיקו בשל החלטת הממשלה כאמור.
לאור זאת, טענה הנתבעת כי אין לחייבה בתשלום פיצויי פיטורים היות והיא (הנתבעת) פעלה כדין.
הנתבעת אף טענה כי התנהלות המדינה בהקשר זה - אשר כפתה עליה למעשה לסיים את עבודת התובע - לא הייתה ראויה היות והיא התקבלה באופן חד צדדי ובלא שהוקדשה מחשבה למשמעות ההחלטה. משכך טענה הנתבעת כי אין לחייבה בתשלום פיצויי פיטורים לתובע אף מטעם זה.
15. אשר לדעתנו יאמר - כי המסקנה המתבקשת ממכלול הדברים היא כי עבודתו של התובע בנתבעת אכן הופסקה במועד שהופסקה, קרי – בתום חודש מאי 2005, בשל החלטת הממשלה 2446 מיום 15/8/04, אשר אימצה את דו"ח הצוות הבין-משרדי בדבר העסקת עובדים זרים. דו"ח בו הומלץ על העסקת עובדים זרים בענף הבנייה באמצעות תאגידים מורשים ולא ישירות על-ידי קבלני הבניה, עליהם נמנית גם הנתבעת.
אנו סבורים כי אין בעובדה שהפסקת עבודתו של התובע, כפי שיושמה על ידי הנתבעת, הייתה פועל יוצא של שינוי מדיניות שלא היה בשליטת הנתבעת כדי לשנות את המסקנה כי הפסקת עבודה זו משמעותה פיטורים. שכן, החלטה זו כוונה כלפי חברות הבנייה, לרבות הנתבעת, והיא חייבה אותן לנקוט בצעד אקטיבי וחד משמעי של הפסקת יחסי העבודה עם העובדים הזרים ובכללם גם התובע. צעד זה עונה להגדרה של פיטורים כאקט חד צדדי וברור של הפסקת עבודה הננקט על ידי המעביד.
נציין כי העובדה שהפסקת העבודה נעשתה כנראה מטעמים שנכפו על הנתבעת אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין משמעותה. נציין כי לא אחת נאלצים מעבידים לנקוט בצעד של הפסקת עבודתם של עובדים בשל אילוץ כזה או אחר לרבות אילוצים כלכליים שאינם בשליטתם, כאשר בעובדה זו אין כדי לשנות מהמסקנה כי בפיטורים מדובר.
ככל שסבורה הנתבעת כי אקט הפיטורים נכפה עליה בשל התנהלות פגומה מצד המדינה הרי שהייתה פתוחה בפניה הדרך להגיש הודעה צד ג’ או להגיש תביעה נפרדת כנגד המדינה.
אי-לכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת שהחלה בחודש יולי 2000 והסתיימה בתום חודש מאי 2005, למעט התקופה של שלושה חודשים במהלכה שהה בחופשה ללא תשלום. משמע – התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה של 56 חודשי עבודה וזאת על בסיס שכרו המוצע ב-12 חודשי עבודתו האחרונים. מכאן עולה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 18,274 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31/5/05 ועד למועד התשלום בפועל (ר’ תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 וכן ר’ דב"ע נז/57-3 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ נ’ שולמית פרץ, פד"ע ל’ 364).
אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שסבורים אנו שיש לדחותה וזאת בשים לב למחלוקת המשפטית שלדעתנו היה בה ממש ביחס לזכאות התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות שפורטו לעיל.
ד. זכאות התובע לתשלום דמי חגים ולתשלום דמי הבראה.
16. התובע עתר בכתב התביעה לתשלום דמי הבראה בסך של 9,180 ₪ וכן לתשלום עבור דמי חגים בסך של 7,164 ₪.
עם זאת, במסגרת הסיכומים, ציין התובע כי הוא מקבל את תחשיבי הנתבעת לפיהן הנתבעת חבה לו בגין דמי חגים סך של 2,313 ₪ ובגין דמי הבראה סך של 4,134 ₪ (ר’ עמ’ 21 שורות 24-25 לסיכומי התובע).
הנתבעת מצידה לא הכחישה כאמור את זכאותו של התובע לתשלום דמי חגים ולתשלום בגין דמי הבראה, בהתאם לסכומים הנ"ל, אולם טענה כי מהסכומים הללו יש לקזז סכומים שונים כמפורט לעיל.
נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי מאחר וטענות הקיזוז של הנתבעת אינן מקובלות עלינו, כפי שיפורט בהמשך, הרי שהתוצאה היא כי התובע זכאי לתשלום הסכומים דלעיל בגין דמי הבראה ודמי חגים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31/5/05 ועד למועד התשלום בפועל.
ה. זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות
17.. התובע טען כי הנתבעת כינתה ברישומיה חלק משעות עבודתו בשם "פרמיה" כאשר לטענתו מדובר בכינוי פיקטיבי לשעות עבודה שעבד בפועל, בגינן לא זוכה בשכר, כמו גם בתוספת המתחייבת מהדין (בשיעור של 50%) בגין עבודה בשעות נוספות.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע לא הוכיח כי רכיב הפרמיה הינו רכיב פיקטיבי וכן טענה כי התובע לא הוכיח כי היקף שעות העבודה שעבד בפועל עלה על ההיקף שבגינו שולם לו שכר (ר’ סעיף 6 לתצהיר המשלים מטעם הנתבעת).
18. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו כי יש לדחות רכיב תביעה זה. בהקשר זה ערים אנו לקושי של המצהיר מטעם הנתבעת לספק הסברים מלאים בנושא רישום הפרמיה במסמכי הנתבעת, אלא שלאור דברי הנתבעת במסגרת סיכומיה ביחס לרכיב זה סבורים אנו כי לרישום זה יכולים להיות הסברים הגיוניים נוספים, מלבד ההסבר בו מצדד התובע, כמו למשל שינוי בתוכנה בה נעשה שימוש.
יש לזכור כי רכיב השעות הנוספות לא פורט באופן ברור בכתב התביעה שהגיש התובע ואילו התובע מצא לנכון להתייחס אליו ביתר פירוט רק במסגרת תצהירו המשלים. זאת בלא שניתנה הזדמנות לנתבעת לחוקרו על ,, , תצהיר זה ולהתגונן כראוי מפני הנטען בו. זאת בשל אי התייצבותו של התובע לדיון.
ו. זכאות התובע לתשלום פדיון חופשה ולתשלום עבור קרן תרבות וקרן רווחה
19. במסגרת כתב התביעה עתר התובע לתשלום פדיון חופשה בסך של 10,825 ₪ וכן לתשלום עבור קרן תרבות ורווחה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין בסך של 914 ₪.
דא עקא שבהמשך ההליכים זנח התובע תביעות אלה.
משכך איננו פוסקים לזכותו כל סכום בגין רכיבי תביעה אלה והם נדחים.
ז. זכאות התובע לתשלום זכויות נוספות על-פי ההסכם הקיבוצי (דמי כלכלה, תמריץ אי-העדרות, שעות קיץ והפרשות לקופת גמל)
ז/1. דמי כלכלה
20. התובע טען כי הוא היה זכאי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי לתשלום בגין דמי כלכלה כאשר לשיטתו תשלומים אלה אינם נכללים בטבלאות השכר לפי התוספת להסכם הקיבוצי משנת תש"ס (להלן: "תוספת תש"ס") ומשכך היה על הנתבעת לשלם לו סכומים אלה בנוסף לסכומים ששולמו לו בגין שכר עבודה.
הנתבעת טענה כי תשלום דמי הכלכלה נכלל בשכר העבודה בו זוכה התובע ולחילופין טענה כי מדובר בתשלום נלווה שאינו ניתן לפדיון.
21. אשר לדעתנו יאמר - כי הצדק הוא עם הנתבעת, הטוענת למעשה כי אף אם נקבל את עמדתו של התובע לפיה דמי הכלכלה לא היו חלק משכרו - בהתאם לטבלאות השכר שבתוספת תש"ס - הרי שאין בכך כדי להועיל לתובע. זאת מאחר ודמי הכלכלה נחשבים כ"זכות נלווית" אשר אינה ניתנת לפדיון, אלא במקרה בו מובאות ראיות ביחס לגובה ההוצאות שהוציא העובד בפועל בגין דמי כלכלה. ראיות שלא הובאו במקרה זה.
בהקשר זה נפסק בדב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר נ’ האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט’ 305 לאמור:
"’זכות נלווית’ במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן להגדיר כזכות לכסף או לשווה-כסף, כך שהיא משתקפת ביציאות העבודה labour cost אשר לעובד ממעבידו, במישרין או בעקיפין, הקשורה בעבודתו, אך אינה בגדר שכר – עבודה במובן הצר של המילה – היינו - תמורה בעד עבודה שנעשתה. תרצה תאמר כי ’זכות נלווית’ היא בגדר ’תגמולים נוספים, יהיו אשר יהיו, המשתלמים במישרין או בעקיפין, במזומן או בעין, על ידי המעביד לעובד, והבאים מהיות העובד מועבד’... המושג ’זכויות נלוות’ כולל מגוון של טובות הנאה שלהן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג – והן ’חופשות’ למינהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיום יחסי עובד ומעביד, ’משכורת 13’, מענקי חגים, ’הטבות בעין’ - כגון ארוחות במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד, כיסוי הוצאות המשתלמות, כיסוי הוצאות לרכישת ספרות מקצועית, ’השתתפות בשכר לימוד של ילדי העובד’ וכיוצא באלה"
באותו עניין הוסיף בית הדין וקבע כי כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה הינו בבחינת פדיון הזכות וכי הפדיון אינו הכלל, אלא הוא בא רק מכוח הוראה שבחוק או מכוח הוראה מפורשת בהסכם העבודה (ר’ גם ע"ע 300254/98 שלמה אודיז נ’ בנימין מורנו, ניתן ביום 5/5/03).
עם זאת, הפסיקה החריגה קביעה כללית זו ביחס לאותן זכויות נלוות, ככל שהתובע מוכיח את שיעור ההוצאות המדויק שהוציא במסגרת מימושן של זכויות אלה.
דא עקא שבמקרה דנן משהתובע לא הצביע על מקור הסכמי המזכה בפדיון הזכות לדמי כלכלה ומשהתובע לא הוכיח את ההוצאות שהוציא בפועל בגין כלכלה, הרי שיש לדחות רכיב תביעה זה.
ז/2. זכאות התובע לתשלום תוספת אי-העדרות
22. התובע עתר כאמור לתשלום תוספת אי-העדרות מכוח ההסכם הקיבוצי כאשר לשיטתו מדובר מדובר בתוספת שאינה כלולה בשכר בהתאם לטבלאות השכר המופיעות בהסכם הקיבוצי.
הנתבעת טענה לעומת זאת, כי תוספת אי-העדרות הייתה כלולה בשכר ששולם לתובע. לחילופין טענה הנתבעת כי יש להשהות את ההכרעה בשאלה שבמחלוקת עד לאחר שבית הדין הארצי יאמר בה את דברו וזאת, נוכח פסק הדין שניתן על ידו בעניין דאטקו (ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ’ ח. שומרוני בע"מ ואח’, ניתן ביום 20/8/07). באותו עניין קבע כזכור בית הדין הארצי לעבודה כי יש ללבן את השאלה כראוי לפני ההכרעה בה, תוך שהוא מחזיר את העניין לדיון לבית הדין האזורי.
אשר לדעתנו יאמר - כי אכן סבורים אנו כי לאור פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין דאטקו אין מקום להכריע בשלב זה בשאלה מושא המחלוקת הנוגעת למעשה לפרשנותו של ההסכם הקיבוצי וזאת טרם שמיעת עמדתם של הצדדים להסכם זה ביחס לפרשנותו.
לאור זאת, תינתן החלטה נפרדת המופנית לצדדים להסכם הקיבוצי על מנת שיביעו עמדתם ביחס לשאלה שבמחלוקת טרם שיכריע בה בית הדין.
ז/3. זכאות התובע לתשלום בגין תוספת קיץ
23. במסגרת סיכומיו עתר התובע לתשלום בגין תוספת קיץ זאת על אף שרכיב זה לא נתבע כרכיב נפרד בכתב התביעה, לא צוין במסגרת רשימת הפלוגתאות שהגישו הצדדים ואף לא נזכר בתצהירו של התובע.
משכך, אין לקבל רכיב תביעה זה.
ז/4. זכאות התובע לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה
24. במסגרת כתב התביעה עתר התובע לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 22,860 ₪ (לפי תחשיב של 6% משכרו) וזאת מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי.
25. בין הצדדים לא הייתה כאמור מחלוקת ביחס לחברותה של הנתבעת בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל ובדבר תחולתו של ההסכם הקיבוצי על הנתבעת.
עם זאת, הנתבעת טענה כי במסגרת תוספת תש"ס הוחרגו העובדים הזרים מהוראות ההסכם הקיבוצי בכל הנוגע לנושא הביטוח הפנסיוני וזאת באמצעות הוראת סעיף 7.8 הימנו בו נקבע כי על אף האמור בהסכם הקיבוצי [מיום 9/4/68] מוסכם כי לא תחול על עובד זר חובת הביטוח בפנסיה מקיפה וכי בפרק הזמן עד לגיבוש תוכנית פנסיה מיוחדת לעובדים זרים יפעלו הצדדים לכינונה של קרן חסכון אליה יעביר המעסיק תשלום בשיעור של 4% משכרו של העובד. זאת בכפוף לאישור אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, ככל שיינתן.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי מאחר ובפועל לא הוקמה קרן חסכון כאמור, בשל התנהלותו של אגף שוק ההון, שלא אישר הקמתה, הרי שאין לחייבה בתשלום כל סכום לתובע בגין ביטוח פנסיוני או בגין קרן חיסכון.
התובע הודה במסגרת סיכומיו כי על פי תוספת תש"ס יש לחשב את בסיס ההפרשות הפנסיוניות לפי שיעור של 4% מן השכר ולא כפי הנתבע בכתב התביעה (6%).
התובע אף לא סתר את טענות הנתבעת ביחס לאי הקמתה של קרן חיסכון וביחס לאי מתן אישור אגף שוק ההון להקמתה של קרן כאמור. התובע אף לא הבהיר לאיזו קרן היה על הנתבעת להפריש הפרשות בשיעור 4% משכרו בהתאם לתוספת תש"ס.
עולה אפוא מהדברים כי התובע לא הוכיח כי התקיימו בעניינו התנאים המזכים בתשלום הפרשות לקרן חיסכון על פי תוספת תש"ס ומשכך יש לדחות רכיב תביעה זה.
ח. זכאות הנתבעת לקיזוז
26. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי במידה ובית הדין יפסוק כל סכום לטובת התובע הרי שיש לקזז מסכום זה סך של 13,181 ₪ וזאת עקב הטבת מס שניתנה לתובע החל מינואר 2003 וכן עקב תשלומים עודפים ששילמה לטענתה לתובע בגין מגורים, דמי ביטוח, חופשה, וביטוח רפואי במהלך שלושת החודשים בהם שהה בחופשת מולדת.
27. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות טענות אלה. שכן, בשתיקתה המתמשכת של הנתבעת מאז העניקה לתובע הטבות כגון דא - וזאת זמן רב לפני סיום יחסי העבודה - גילתה הנתבעת דעתה כי היא מוותרת על דרישה עתידית להשבתן. משמע – שתיקתה המתמשכת של הנתבעת ואי-עמידתה על השבת סכומים ששילמה לטענתה לתובע ביתר, כמוהם כהסכמה לשלם סכומים אלה לתובע אשר היה רשאי להניח כי הוא לא יידרש להחזירם לנתבעת. (ר’ ע"ע 1260/00 מרקוביץ – אקורד הנדסה (טרם פורסם) פסק הדין הוא מיום 5.8.02 כמו כן ר’ דב"ע נד/3-48 מזרה – ימין, עבודה ארצי כרך כ"ז (2) 130).
ט. סוף דבר
28. לאור כל האמור הרי שאנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד שפסק-דין זה יומצא לה, את הסכומים כדלהלן:
סך של 18,274 ₪ בגין פיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31/5/05 ועד למועד התשלום בפועל
סך של 2,313 ₪ בגין דמי חגים וכן סך של 4,134 ₪ בגין דמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31/5/05 ועד למועד התשלום בפועל.
נוכח העובדה שחלק ניכר מרכיבי התביעה נדחה הרי שאין צו להוצאות.
29. ככל שהתובע עומד על תביעתו לתשלום תמריץ אי העדרות, הרי שהוא מתבקש להעביר העתק מפסק דין זה לצדדים להסכם הקיבוצי תוך 15 יום ממועד קבלתו על מנת שיודיעו את עמדתם ביחס לשאלה האם תמריץ זה נכלל בטבלאות השכר בהסכם הקיבוצי, אם לאו.
עמדת הצדדים להסכם הקיבוצי תוגש תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה.
התובע יעביר העתק מפנייתו לצדדים להסכם הקיבוצי לבית הדין.
30. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים בדואר.
ניתן היום א’ בשבט, תשס"ח (8 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.
נ.צ. מר יוסף קרצ’ר |
|
נ.צ. מר שלמה אלעד |
לשאלות, תגובות או הערות בנושאי דיני עבודה וזכויות לחץ/י כאן