פגיעה ממאוורר לא בטיחותי במקום העבודה, מי אחראי לשלם פיצויים?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

בזמן פתיחת דלת במשחטה, נתקעו אצבעות העובד במאוורר שהיה מותקן על הדלת ונגרמו לו נזקי גוף. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בטבריה נגד המשחטה והעירייה שהעסיקה את התובע כפקח מטעמה במקום.

על פי עובדות התביעה, בזמנים הרלוונטיים לתאונה בעבודה, התובע, יליד 1968 עבד במשחטה כאשר העירייה העסיקה אותו בתור פקח מטעמה במשחטה. ביום התאונה, במהלך עבודתו ובעת סיור ניקיון עם הרופא הווטרינר, נתבקש התובע לפתוח דלת עם מאוורר פועל וכתוצאה מכך נתקעו אצבעות ידו השמאלית בתוך המאוורר ונגרמו לו נזקי גוף.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והוועדה רפואית קבעה לתובע דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בגין קשיון נוח אצבע שלישית. מומחה מטעם התובע קבע כי נותרה לו דרגת נכות רפואית בשיעור של 16.4%, ומנגד קבע מומחה מטעם הנתבעת כי לא נותרה כל נכות כתוצאה מהתאונה.

בעקבות הפער בין חוות דעת של המומחים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה לתובע נותרה דרגת נכות צמיתה בשיעור 5%. בית המשפט נדרש להכריע במחלוקת בעניין נסיבות אירוע התאונה, שאלת אחריותן של המשחטה והעירייה לקרות התאונה וכן בעניין גובה הנזק.

המעסיקות לא דאגו לסביבת עבודה בטוחה

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל בית המשפט את גרסת התובע לתאונה שנתמכה בעדות הווטרינר שנכח עמו בזמן האירוע, ותאמה את גרסתו לתאונה כפי שצוינה בטופס ביטוח לאומי 250 "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה". לכן נקבע כי בזמן פתיחת הדלת במקום עבודתו במשחטה, נתקעו אצבעות התובע במאוורר אשר היה מותקן על הדלת וגרם לפגיעתו.

התובע טען כי המעסיקות התרשלו בכך שהפרו חובות חקוקות בגין אי התקנת מכסה או מגן למאוורר שימנע מגע ישיר עמו, אי אספקת כפפות עבודה שריוניות, אי אזהרה של העובדים מפני הסכנה של המאוורר, אי הצבת שלט אזהרה, אי שימוש במאוורר בטיחותי ואי התקנת רשת עם מרווחים קטנים יותר שימנעו חדירת אצבעות.

בית המשפט ציין כי לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה. לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית הוכח כי התאונה אירעה בהיות התובע עובד העירייה.

בית המשפט סבר כי העירייה לא טרחה לבדוק את סביבת העבודה שבה נכח התובע, לרבות בטיחותו של אותו מאוורר שממנו נפצע התובע. עוד סבר כי העירייה כמעסיקתו של התובע לא נתנה לו הנחיות בטיחות כלליות ודרך התנהלות במקום שבו הועסק. מאחר שהיה עליה כמעסיקתו לבדוק אם הוראות הבטיחות מבוצעות בפועל במשחטה, היא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והפרה אותה בכך שלא דאגה לסביבת עבודה בטוחה.

הנהלת המשחטה הייתה צריכה להציב דלת עם מאוורר בטיחותי

בית המשפט קבע כי גם המשחטה חבה בחובת זהירות כלפי התובע, משום שהיא המקום שבו התרחשה התאונה. המשחטה הייתה צריכה ליצור מקום עבודה בטוח נטול סיכונים, על ידי הצבת דלת עם מאוורר בטיחותי כדי למנוע מצב של פגיעה פוטנציאלית, כפי שאירע במקרה זה.

היה על בעלי המשחטה לצפות שבנסיבות הצבת המאוורר ללא אמצעי הגנה, ובכלל זאת רשת או מגן על דלת שאותה נדרש התובע, לצפות התרחשות הפגיעה והנזק. היה עליה לוודא הצבת שלטי אזהרה מפני אותו מאוורר או התקנת מכסה על אותו מאורר שימנע מגע ישיר עמו, דבר שלא נעשה.

לגבי הקשר הסיבתי לקרות התאונה, ציין בית המשפט כי התעלמות המשחטה והעירייה מחובת הפיקוח וההדרכה וכן התעלמותן מסיכונים שבביצוע עבודה ללא נקיטת אמצעי זהירות, כפי שמצופה מכל מחזיק במקום או מעביד סבירים, הובילו להתרחשות התאונה ולנזקי התובע, ונקבע כי חלוקת האחריות הנכונה בנסיבות אלה מצדיקה אחריות בשיעור של 60% על המשחטה ובשיעור של 40% על העירייה. על התובע הוטלה רשלנות תורמת בשיעור של 10%.

בסופו של דבר נקבע כי התובע זכאי לפיצויים בגין: הפסד השתכרות לעבר, הפסד השתכרות לעתיד, עזרת צד ג' עבר ועתיד, הפסד פנסיה וכאב וסבל בסך כולל של 75,500 שקלים. לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי ואשם תורם, חויבו הנתבעות בסך של 56,500 שקלים, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

ת"א 12472-09-17