אשם תורם בתאונת עבודה, באילו מקרים?

דרגו את המאמר

התקבלו 11 דירוגים בציון ממוצע: 4.6 מתוך 5

בתביעות לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונות עבודה, נטען לא אחת על ידי הנתבעים, בין אם בתביעת נגד המעסיק בגין אחריותו לקרות התאונה ובין אם בתביעה להכרה כנפגע עבודה במוסד לביטוח לאומי, כי יש בהתנהלותו של העובד אשר נפגע מן האשמה בתאונה ועל כן יש לגזור מסכום הפיצויים המגיע לו ולהטילו על כתפי התובע.

טענה משפטית זו מכונה אשם תורם או רשלנות תורמת והיא עלולה להיטען להגנת הנתבעים, בגין אשמתו התורמת של העובד לתאונה בשל אי ציות לנהלי עבודה, ביצוע עבודה בקלות ראש או אי מילוי אחר הוראות הבטיחות במקום העבודה.

בתביעות העוסקות בפגיעה בעבודה, לעיתים יקבע בית המשפט כי על העובד אשר נפגע בתאונה מוטלת חלק מהאחריות הקשורה בקרות האירוע שהוביל לפגיעתו, כאשר אחריותו של התובע מכומתת לאחוזים אשר ינוכו מסכום הפיצויים שייקבע לטובתו.

סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר אשם כמי שהמעשה או המחדל שלו עולים לכדי עוולה או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשם, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק.

ואולם, הנפגע לא ייחשב אשם לפי מבחן הציפיות של האדם הסביר, מבחן האשמה ומבחן השכל הישר. כלומר, אם הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שלא ניתן היה לצפות אותו, או אם אשמו של אדם אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק, או אם הניזוק הוא ילד שלא מלאו לו 12 שנים, והוא לא יכול היה להפעיל שיקול דעת בנסיבות המקרה.

קשר סיבתי בין התרשלות עצמית לנזק שנגרם

סעיף 68 לפקודת הנזיקין עוסק בסוגיה של אשם תורם וקובע כי סבל של אדם שניזוק, אשר נגרם בחלקו עקב אשמתו שלו ובחלקו עקב אשמתו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים עבור הנזק מחמת אשמתו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון, תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק.

כלומר, כאשר מתקיים אשם תורם בהתנהגות הניזוק, כדי שיחול סעיף 68 לפקודה, נדרש כי האשם תרם לנזק העצמי, ובמקרה של תאונת עבודה, כאשר העובד לא פעל על פי החוקים והכללים גרם בכך לפציעתו, כמו למשל עקב אי שימוש בציוד מגן למרות הוראה מפורשת של המעסיק.

על כן, יש צורך בהוכחת קשר סיבתי בין ההתרשלות העצמית ובין הנזק שנגרם. ואולם, אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע בפיצויים למעלה מן הגבול שנקבע. לפיכך, אשם תורם מפחית את היקף הפיצויים המגיע לתובע, בהתאם לחומרת אשמתו התורמת.

נטל הוכחת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבע

הפסיקה נוטה לייחס אשם תורם לעובד, רק במקרים שבהם ניתן לייחס לו את יצירת הסיכון בעצמו. המגמה הרווחת, הנובעת מתוך הכרה כי ביחסי עובד מעביד, היא שהעובד המהווה את החוליה החלשה, אשם לקרות התאונה רק במקרים חריגים שבהם ניתן להוכיח אשמה חד משמעית.

בתי המשפט נוטים להחמיר עם מעסיקים אשר אינם מקפידים על כללי הבטיחות ועל בריאותם של העובדים, ואף נקבע כי מעמדו העדיף של המעסיק בא לידי ביטוי בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. המעסיק הוא זה שיוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את המבנה והציוד, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונהלי העבודה בו.

מתוקף מעמדו, המעסיק הוא זה שקובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, על פי הכישורים והוותק של העובד, והוא יכול לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד. מנגד פועל העובד מתוך הגבולות שמציב המעסיק לפעולתו באמצעות החלטותיו בענייני העבודה.

תרומת העובד לתאונה ברורה ומובהקת

לפיכך, דרגות החופש של העובד מצומצמות, וההנחה המשפטית המקובלת, היא שסיטואציה מסוכנת, אשר הובילה לפגיעה בעובד, נוצרה על ידי המעסיק ללא תרומה אוטונומית של העובד. רק אם המעסיק יצליח להוכיח בפני בית המשפט כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שבו הוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, הסיכון שיצר המעסיק על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויקבע כי עליו לשאת בחלק מהנזק.

בהתאם לאחריות הרחבה שקיימת למעסיק, אחריותו של העובד מצטמצמת ואף גם במקרים שבהם העובד חורג מנהלי העבודה ונאלץ לאלתר, המעסיק חב באחריותו לקרות התאונה ולפגיעת העובד אם האלתור לא היה כרוך בסיכון בלתי סביר.