תאונת עבודה ופיצויים: אחריות מעביד

דרגו את המאמר

התקבלו 40 דירוגים בציון ממוצע: 4.6 מתוך 5

על פי ההלכה הפסוקה, המעסיק אחראי על בטיחותם ושלמות גופם ונפשם של עובדיו והוא חב כלפיהם חובת זהירות מושגית וקונקרטית. במסגרת חובתו המעסיק נדרש לספק סביבת עבודה בטוחה ומוגנת, הכוללת תנאים אופטימליים, שיטת עבודה נכונה, שאין בה סיכון גבוה לגרימת תאונת עבודה ואמצעי מיגון וזהירות. בנוסף המעסיק מחויב להעביר הדרכות לגבי אופן ביצוע התפקיד ולפקח על ביצוע העבודה.

מידת אמצעי זהירות משתנה לאור שכיחותו וחומרתו של הסיכון בהתאם לסוג ואופן התפקיד. כך שאם מדובר בסיכונים סבירים הגלויים לעין, אז מספיק שהמעביד יזהיר את העובדים מפניהם וידריך אותם לגבי אופן מניעתם, אולם אם הסיכון חמור ונסתר יותר, גוברת מידת אחריותו של המעסיק, והוא נדרש לפעול מעבר לחובתו של המעביד הסביר ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים.

כדי להגיש תביעה נגד המעסיק יש להוכיח כי הוא התרשל במילוי חובתו

חוסר אזהרה והדרכה מתאימה, בעיקר לעובדים חדשים שאינם מנוסים, מהווה רשלנות מצד המעביד, והפרת חובתו כלפיהם. יחד עם זאת חובתו של המעביד אינה מוחלטת ולא כל נזק שניתן לצפותו מטיל בית המשפט בגינו אחריות נורמטיבית ויש לבדוק כל מקרה ונסיבותיו. על כן כדי להגיש נגד המעסיק תביעת פיצויים בגין נזקי גוף, יש להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין, כמו עילת רשלנות.

למשל: עובד בניין שנדרש לבצע עבודה בגובה, חייב לקבל מהמעסיק אמצעי מיגון מתאימים כמו קסדה, סולם תקין ורתמות. המעסיק מחויב להדריך את העובד כיצד לטפס בבטחה על הסולם, להשתמש בו במהלך העבודה ולרדת ממנו בזהירות יתרה. במקרה של תאונת עבודה כתוצאה מנפילה מסולם, העובד נדרש להוכיח שהמעסיק הפר את חובותיו ולא סיפק את הציוד וההדרכה הנדרשים. במקרה שהוכח כי מדובר ברשלנות, העובד זכאי לקבל פיצויים מהמעסיק.

מתי יש לייחס לעובד אשם תורם?

לגבי אשם תורם בתאונות עבודה, בתי המשפט חזרו ושבו על ההלכה שלפיה קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא לייחס לעובד רשלנות תורמת או אשם תורם, אלא שבמקרים ברורים אשמו של העובד בולט לעין וגרם או תרם באופן משמעותי לתאונה.

בתי המשפט אינם ממהרים לייחס אשם תורם לעובדים, מאחר שמצבם שונה מזה של מעבידיהם, הם אינם מבצעים את תפקידם באווירה נינוחה כשביכולתם להיעזר בעצת מומחים. ולעתים עליהם לקבל החלטות במקומות ובמצבים מסוכנים. לפיכך לא סביר לצפות מעובד שייטול יוזמה להבטחת קיום אמצעי זהירות, וכאמור חובתו של המעביד להבטיח קיום שיטת עבודה בטוחה, להזהיר מפני סיכונים בלתי צפויים ולהדריך כיצד עליו לנהוג בצורה אופטימלית מפני פגיעה.

לצורך בדיקת האשם בכלל בתאונת עבודה והאשם התורם בפרט נקבעו בפסיקה שעסקה בפרשנות סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, שלושה מבחנים: מבחן הציפיות של האדם הסביר, מבחן האשמה ומבחן השכל הישר. במהלך הדיון בית המשפט בוחן את שלושת המבחנים, וקובע לפיהם מהן נסיבות התאונה, האם המעסיק הפר את חובתו כלפי העובד והאם יש לייחס אשם תורם. על פי תוצאות המבחנים נקבע האם על המעסיק לשלם פיצויים לעובד בגין פציעתו.